הספר לב אש


לב אש כדרך חיים להיות אור מתוך האפלה

אלכסנדרה היא אישה שהעולם היה פרוש לרגליה, עד שיום אחד מגיעה שיחת טלפון שמשבשת הכול ומאלצת אותה להגר מברית המועצות לישראל. בבת אחת היא מושלכת מהפסגה לתהום ונותרת חסרת כול, עם תינוקת קטנה, בלי שפה, בלי קשרים ובלי פרוטה. אבל אישה כאלכסנדרה לא תניח לנסיבות להכתיב את מסלול חייה. אט-אט היא מתחילה להתרומם ומגבשת מחדש את זהותה העצמית.

אלכסנדרה מוצאת את עצמה מתגלגלת מירושלים לבורסת היהלומים ברמת גן; מרמת גן לתעשיית היהלומים בקונגו; מקונגו לחוגי החברה הגבוהה במנהטן; ומשם לוותיקן, ובחזרה לישראל – כשבכל מקום היא נאלצת להתמודד עם קשיים וחושפת סודות מאיימים.

בכתיבה רגישה, כנה ומדויקת מצליחה אולסיה קנטור לשרטט דמות אוניברסלית, אנושית ובעלת תשוקה אדירה לחיים.

הספר ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" בנובמבר 2021. תרגום מאנגלית: נמרוד ברקו

קנה עכשיו

פרק ראשון

צ'ליאבינסק, רוסיה, 1979התקרה בחדר ילדותי היתה לבנה ומִשְיית, ובה סדק קטנטן סמוך לנברשת ושני כתמי מים שאפשר היה להבחין בהם רק כאשר אור חדר פנימה דרך החלון. זה היה בוקר יום הולדתי השביעי. שכבתי מצונפת במיטתי ודמיינתי את הסדק הקטנטן מעלי הופך - באיזה אופן קסום - לסִפרה שבע בדיוק ברגע שאפקח את עיני. שבע - כמו ימי השבוע. שבע - כמו מספר התווים. שבע - כמו כל צבעי הקשת. אמי נהגה לומר כי מאחר שיום הולדתי חל באחד במאי, נפלה בחיקי הזכות הנדירה לחגוג אותו עם המדינה כולה. היא צדקה. לחגוג את יום הולדתי ביום הפועלים הבינלאומי פירושו היה אינספור מצעדים, קונצרטים ורחובות מעוטרים בנהרות של דגלים אדומים.

אף אחד מחברי לא חגג את יום הולדתו בתאריך הזה, ואף על פי שזה גרם לי להרגיש מיוחדת מאוד, עדיין חייתי במדינה שמנהיגיה כל הזמן אמרו לנתיניהם שאף אחד מהם לא באמת "מיוחד", שכולם שווים ודומים להחריד.

לעתים קרובות תהיתי אם "להרגיש מיוחדת" נחשב סוג של פשע אנטי־סובייטי.גרתי בצ'ליאבינסק, אחת הערים התעשייתיות הגדולות ברוסיה, ובבוקר המסוים הזה יכולתי לשמוע דרך חלוני כי העיר התעוררה מוקדם מהרגיל. רעשי האוטובוסים והחשמליות התחרו כעת בהמולת המחבתות במטבח שלנו, כיוון שיום הולדתי היה אחד הימים הבודדים שבהם אמי הכינה ארוחת בוקר.כשעיני עוד עצומות המשכתי לדמיין את משכימי הקום שפשטו על הרחובות הרחבים, את מרכז הפלאזה

המונומנטלי, את הבטון האפור, וחשוב מכול - דמיינתי איך העיר כולה כבר התכסתה באדום באמצעות הבלונים, הכרזות, הקישוטים והפרחים.

דמיינתי את הפרצופים הנלהבים של ההמונים, ומנגד את פרצופו המאופק של אבי בעודו נושא אותי על כתפיו כדי שאוכל לראות מקרוב את המצעד, ובייחוד את הלהקה. הוא נהג לאחוז את קרסולי בידיו המחוספסות הכהות, בשעה שהלהקה צעדה לקצב התופים וצלילי החצוצרות העמוקים. תמיד היינו כולנו שרים בהתלהבות עם הלהקה, והמילים נצרבו בזיכרוננו המשותף.

היחידים שלא חייכו היו ראשי המפלגה המפורסמים שלנו. הם נהגו לקטוע את המוזיקה ללא התראה מוקדמת, כדי שלא יישמע דבר מלבד הקול המתכתי הנוקשה מבעד למגפונים הענקיים: "פועלי כל העולם, התאחדו!" "כל העוצמה לסובייטים!" "שלום לבני האדם!" "האדמות לאיכרים!" - בדרך כלל היה הרפרטואר הקבוע, ואנחנו היינו חוזרים על המילים הללו ללא לאות. לאחר מכן היו מברכים אותנו ומאחלים למולדתנו שגשוג ואריכות ימים, בתקווה שמנהיגי האומה, כלומר הם עצמם, ימשיכו להנהיג אותנו בהצלחה עד עולם.

באותו בוקר דמיינתי אותם אומרים לאחר מכן, "המפלגה היתה רוצה לאחל לאלכסנדרה היקרה שלנו יום הולדת שמח."

כן, רציתי שלכולם ברחובות תהיה תחושה של שייכות.

לפרק הראשון

ביקורות